60 קול הדם | הלל ויס רבים מחוקרי עגנון מצביעים על כך ש״עידו ועינם״ הוא סיפור השייך לז׳אנר של סיפורי ספר המעשים, שאותו הם מאפיינים באמצעות חוקיותו של החלום, השונה מחוקיות ההקיץ . המבקר יעקב בהט הכתיר את פרשנותו לסיפור בשם ״החולם הסנטימנטלי״ : האם נוכל להיכנס לתוך ״חלומו״ של עגנון ולצאת ממנו בשלום ? אנו נימצא בבית שבו מקרקרים שדי-שחת, ויפהפייה אקזוטית וסהרורית רוקדת בו לאור הלבנה ונופלת או מתאבדת ביחד עם מאהבה בקפיצה מגַגוֹ : ננסה להציע דרכים לפתור את חידת הבית ( בין שאר החידות המוצפנות בסיפור ) , ונבדיל בין הבית במשמעותו הממשית-הריאלית, כבית של אבן, הנמצא בירושלים, שיש לו כתובת ויש לו היסטוריה, לבין הבית הלאומי ובית-המקדש, והבית כעולמם של המספר ושל גיבורי הסיפור ושל ״כל אותם שמניחים בתיהם ומנדדים עצמם ממקום למקום, אם חוק מבראשית הוא, אם דמיון תעתועים הוא״ ( ״עידו ועינם״, עמוד שנב ) . המספר עצמו תוהה אם אי-היציבות של התופעות בסיפור קיימת במהותן, בעצם בריאתן : האם הכול זורם או הכול סובב, נולד, מת ומתחיֶה כמו הלבנה, או שמא השינויים וריבויי הגוונים של כל תופעה — מקורם בסובייקט המתבונן . שלו...
אל הספר