343 דור שני לאונס : ‘חלב הצער' על רקע מסך שחור נשמע קולה של אישה המספרת לבתה את הקורות אותה באמצעות שיר שהיא שרה : “אולי יום אחד / את תביני / [ . . . ] אישה זו נחמסה, נאנסה באותו לילה / [ . . . ] לא היה אכפת להם מבתי שעדיין לא נולדה / הם אנסו אותי באיבר המין שלהם ובידיהם / ללא כל רחמים על בתי / המתבוננת בהם מבפנים / וכשלא באו על סיפוקם / הכריחו אותי לבלוע / את איבר המין המת של בעלי ג’וזפו / [ . . . ] אני צרחתי : / עדיף שתהרגו אותי / ותקברו אותי עם ג’וזפו” . בהדרגה נגלית לעינינו פרפטואה ( לוסי נוריאגה ) , אישה פרואנית קשישה, שוכבת במיטה בחדר שעוניו חשוף, ועיניה עצומות למחצה . לאחר כמה רגעים בתה פאוסטה ( מגלי סולייר ) , גיבורת הסרט, עונה לה בשיר . הדיאלוג הזה יהיה האחרון ביניהן . האם שמבכה על כך ש”אינה רואה עוד את זיכרונותיה”, עוברת מהעולם . סצנת הפתיחה של חלב הצער ( הסרט נקרא במקור “השָד המבוהל“ ) , סרטה הנפלא של הבמאית ‑‑תסריטאית הפרואנית קלאודיה יוסה ( ספרד / פרו, 2009 ) , מכניסה בבת אחת את הצופה לפער בין מי שעברה טראומה של אונס והתעללות לבין מי שנולדה אחר כך . בין השנים 1980 ל‑‑ 2000...
אל הספר