משה צוקרמן | משה צימרמן 154 מתושביה עוד מוכנים להילחם נגדה, מדינה שלאורך שנות קיומה לא השכילה להתגבר על מוקדי הקונפליקטים האתניים, המעמדיים, הפוליטיים והאידיאולוגיים שלה, ומעבר להשתכנעות ההולכת ומתעבה שאין כבר דרך חזרה ממה שמתחולל כאן לנגד עיניי - צורב בקרבי גם העלבון מכך שהובסתי, שכל מה שנאבקתי עליו במשך עשורים ארוכים של חיי נחל מפלה מזעזעת . הגעתי למצב ( גם ביוגרפי ‑‑ מוסרי ) שאני אומר לעצמי ללא רתיעה שאדם הגון כבר לא יכול להיות ציוני אם ציונות היא מה שהתממש במדינת ישראל לאורך שנות קיומה . כנגד זה אתה מעלה את הקביעה שלא כך חייב היה התהליך ההיסטורי להתפתח, שהיו בה, בציונות, גם ניצנים רעיוניים אחרים ופוטנציאלים אלטרנטיביים בראשית דרכה . כהקבלה היסטורית לעניין זה אתה מציג את התזה של יעקב טלמון בדבר שני הנתיבים המקבילים שהלכה בהם הדמוקרטיה האירופית בהתפצלה מהגותו של רוסו - שהתפתחו אל עבר הדמוקרטיה הליברלית ( במערב הקפיטליסטי ) מחד גיסא ואל עבר הדמוקרטיה הטוטליטרית ( במזרח הבולשביקי ‑‑ סטליניסטי ) מאידך גיסא . תמיד סברתי שתיאור הדברים אצל טלמון לוקה בחסר בכך שהוא עוסק בעיקרו של דבר בהיסטו...
אל הספר