מלי (80): עשייה של אי‑עשייה

תמי יגורי 124 לא צריך אותי . פעם היו זקוקים לי הילדים, הנכדים, בעל, חברות . ביתי צריכה אותי עדיין, לשיתוף ותמיכה נפשית, אך לא מעבר לכך" . היא רואה סביבה אנשים שדבקים בטירוף בחיים . מוכנים לשאת כל מצב . אך החיים עצמם לא נתפסים בעיניה כבעלי ערך . "החיים כשלעצמם לא חשובים . אין ערך לחיים" . זו הייתה גישתה מאז ומתמיד . תשוקתה כוונה לדברים אחרים ולא לעצם הקיום . כיום, כשאין בה תשוקה כזו, היא אומרת : "יאללה, מספיק" . יש בה דכדוך קל ודק על כך שאין לה למה להשתוקק . היא חיה בשפע ויש לה כל מה שהיא צריכה ורוצה . היא מונה רגעים נחמדים בלימודים, בקריאה, במפגש עם חברות . דברים גשמיים אינם כלולים ברשימה, לא אוכל, לא נסיעות לחו"ל . היא חיה בסדר, לא סובלת . היא כאן ועכשיו . פעם הייתה קמה בבוקר ישר לריצה ולעשייה . כיום היא קמה בנחת כשהגוף מעיר אותה . "זו פריבילגיה פנטסטית" - היא מעירה . הולכת להתעמלות באחת עשרה וחצי . מאוד אוהבת לדעת שבאותו יום יש משהו לעשות : מפגש חברתי, אירוע, עיסוק כלשהו . חשוב לה שיש משהו היום - ולא מעניין אותה מה יהיה מחר . בעלה מבקש כבר שבוע שישבו יחד לתכנן לאן לנסוע לקרוז, אבל זה...  אל הספר
רסלינג