פרק ב: מלמטה למעלה

ליוצר . הסופר שותק אם הוא נמנע מן הביטוי המצופה ממנו . ההוגה שותק אם הוא נמנע מלדבר על עניין שנראה מתחייב מהיגיון מחשבתו או מנושאה . על היעדר הביטוי, היות בלי מילים המתפרש כשתיקה, אפשר להחיל את ההבחנה האריסטוטלית בין היעדר ובין אין : 111 היעדר הוא שלילת מה ששייך לדבר לפי טבעו ( עוורון האדם, למשל, הוא היעדר מפני שהראייה שייכת לאדם ) ; אין הוא שלילת מה שאינו שייך לדבר ( עוורון האבן הוא אין, אם להמשיך את דוגמתו של אריסטו, מפני שהראייה אינה שייכת לטבע האבן ) . באיזה אופן נוכל להחיל את ההבחנה הזאת על השתיקה ? שתיקה אחת, שמעתה אקרא לה בלימה, היא הימנעות מן הביטוי בשעה שאפשר לעשותו . אני שותק למשמע השאלה ״איפה היית אתמול בצהריים ? ״ מפני שאינני רוצה להשיב, ולא מפני שאין בכוחי למצוא מילים לכך . שתיקה אחרת, שמעתה אקרא לה היאלמות או אין – מילים, היא הימנעות מן המילים מפני שאין בנמצא מילים ( ״חושך מילים״, כביטויו של אבות ישורון ) . הבחנה אריסטוטלית זו ניכרת גם בדרכי הפרתה של השתיקה . אם שתיקה מוגבלת לבלימת פה, אמירת המילים המסוימות שנמנעת מלומר אותן, היא הפרתה . שתיקה כזו גם יכולה להיות בלתי – מו...  אל הספר
האוניברסיטה הפתוחה

מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב