לאחות את השברים 210 לאנשים שעבדו במחנות לא היתה כלל "תודעה של יחסי-ציבור" או חוש לפרסומת ולהתפרסמות . עבודה רפואית טובה מנוגדת במהותה לאותה רעה המונית הנפוצה כל כך בשנות השישים והשבעים . הם עבדו קשה מאד ולא הרגישו כלל בצורך של פרסום על-ידי כתבות בעיתונים . הם לא התלוננו ולא התפארו . המצפון והמוסר היו ערכים ממשיים ביניהם והסיפוק מהעבודה היה כל מה שציפו לו [ . . . ] אנו חייבים רבות להמוני עובדים אלה, לרופאים ולאחיות, 103 לנהגים ולפקידים לפועלות המטבח והנקיון . אך הייתה לו גם הסתכלות מיוחדת על הרופאים שעבדו במחנות : "הזכרתי כאן שניים מן הרופאים, אך הם לא היו יחידים במינם . היו ופעלו כמוהם ודומים להם, אך אי אפשר למנות את כולם . השניים היו אופיניים כיוצאי שואה ששמרו על צלם האדם ונשארו נאמנים לדמותו של הרופא היהודי, 104 כפי שידענוהו מימי הזוהר של הרפואה היהודית" . רופאים אלו המשיכו לתרום בעבודתם הרפואית, וכמה מהם היו לימים 105 במבט לאחור סבר ד"ר שטרנברג שמה למנהלי מחלקות בבתי החולים . שהביא רופאים ניצולים לעבוד בשר"ל היו המסגרת המגינה והמסודרת שקבעה את סדר יומם והחזירה אותם אל עולם הרפואה וה...
אל הספר