חולי ונכות בתקופת העלייה הגדולה

לאחות את השברים 160 האחר מי שחזו אסון רפואי, ומשום כך דרשו לאכוף את ההגבלות, למרות מדיניותו הברורה של בן-גוריון בנושא : לפני כמה שבועות נמסר לי שמתוך נימוקים שקולים ומעשיים — ובאמת אי-אפשר היה לזלזל בנימוקים — יש הכרח להאיט עליית תימן . [ . . . ] אמרו לי שבין העולים יש הרבה חולים, חלושים, ילדים תשושים, נגועים — ואין סידורים מתאימים ומספיקים בשביל כולם [ . . . ] אפילו אם נגזר על מי מהם למות, מוטב שימות פה, בארצנו, בין אחיו ולא בנכר ההוא [ . . . ] . ראיתי אותם בבית-החולים הצבאי בתל השומר . זוהי אחת התמונות המחרידות ביותר שראיתי בחיי [ . . . ] שכבו ילדים ותינוקות הדומים יותר לשלדים מאשר לבני אדם חיים [ . . . ] רק בעינים זרח עוד אור החיים, והעיניים — עיני ילדים יהודים יקירים . ורופאים יהודים ואחיות יהודיות מטפלים בהם באמונה, 72 באהבה . בוויכוח על הברירה הרפואית נשמעו מצד אחד נימוקים הומניים, לאומיים, רפואיים, כלכליים ופוליטיים ( נטען שהמצב הפוליטי במדינות אחדות אינו מאפשר השארת החולים והנכים על אדמתם ) , ומצד אחר התגלו תופעות של חולים שהסתירו את מצב בריאותם . למעשה, עד שנת 1952 לא נכפתה בד...  אל הספר