התפתחותה של שגרה 249 ניצולים מגטו מוּרפה מעידים כי חוסר המעש ומצוקות היומיום הולידו צורך אישי בחיי רוח, ברצון להכניס מעט תוכן בחייהם . כתב על כך אָכים הוֹפּמייר : נעשו גם ניסיונות של פעולות תרבות במורפה, אִרגנו קונצרטים והופעות עם מוזיקה או הרצאות, לרוב ביידיש . חלק משירים אלה, שמאז לא שמעתי אותם, עד היום נשמר בזיכרוני כגון : "קויפֿט אַ צײַטונג, לינט אַצײַטונג" [ קנו עיתון, קראו עיתון — ש"ר ] "איך בין די מלכה פֿין דער נאַכט" [ "אני מלכת הלילה" — ש"ר ] או "קאריוקה" . היה גם איש מבוגר בשם צימלבר מצ'רנוביץ ש [ . . . ] ניגן על כינורו [ . . . ] בדירתנו היתה גם דודה שסבלה מראומתיזם והתנועעה בקושי, היא ידעה להקריא יפה ביידיש מסיפורי שלום עליכם ומנדלה מוכר 79 ספרים, כך נתוודעתי לספרות היידיש . וקורט שטֶרנשוּס מתאר : זכורים לי היטב המפגשים הללו, במיוחד זכורה לי הזמרת בקולה הערֵב . היא זכורה לי היטב כי הייתה מאלה שחיו עם כל המגורשים שהצטופפו בבית הספר לחירשים-אילמים . היא הייתה לבושה בשק על גופה הכחוש ולרגליה היא קשרה בחבל סמרטוטים במקום נעליים . . . חשבתי בליבי שאם היא מסוגלת לשיר במצבה העלוב, 80...
אל הספר