368 י| י עבי לו ווינומרז' ישבתי בירושלים במסעדה . אמרו מכרי : "הסבי ראשך — מאחורייך יושבת משוררת" . החזרתי פני לאחור וראיתי אישה קטנה, אפורה, דלת - מראה מאד יושבת אל השולחן עיניה היו מושפלות, ולפי - כך לא היה בפניה שום דבר המושך את הלב . אך ידעתי מיד, בלי פירושים : אלזה לסקר-שילר . מגישה, וכמה צלחות בידיה, קרבה לשולחנה . ולפתע נשמע קול עמוק ועמום באחת, כפעמון עתיק יומין מאוד : לולה, לולה ! לא, אין זו לולה ! — נענתה הנערה המגישה רכות, כמשדלת תינוק . המשוררת לא הרימה עפעפיה, לא ביקשה לראות ולהקשיב וחזרה ואמרה, כמעט שרה, כמתענגת על צלילו של השם : לולה, לולה ! ברור היה, שהמציאות אינה מעניינת אותה, כי אין היא רוצה להתחשב בה, כי לה — מציאות אחרת . רק מי ששמע באזניו יכול להבין זאת . הייתה מהלכת בעיר ירושלים, הייתה יושבת אל השולחן הקטן של בית הקפה, פעם ראיתיה גם על מדרגותיו של איזה בית — בינה לבין כל הדברים מרחק גדול עד מאוד . הייתה מהלכת בעיר ירושלים — כשנשמתה של השירה ההולכת ברחוב : ערטילאית נשמת השירה, שהתפשטה את כל בגדיה, שוויתרה על כל המסכות החיצוניות . נשמתה של השירה איננה יפה . נשמתה של...
אל הספר