הרומן שלי עם השואה התחיל בגיל 14 . עם הדמעות של סבתא ברוניה . דמעות שמאז ומתמיד סבבו סביב יום השואה . ימים בהם גמעתי בצמא כל אנקדוטה, כל ריאיון, ובטח שכל סרט . וככל שצללתי פנימה התמלאתי יראה מהמנגנון המופתי של מכונת המוות . פורמטים תמיד ריתקו אותי, והייתה כאן פריצת דרך חדשה לא רק ביכולת לחסל בקור רוח כמויות אדירות של א . נשים במהירות האור, אלא בעיקר לגייס לשם כך עם שלם, ובאופן מעוות גם את הקורבנות . ככל שקראתי ונחשפתי לכותבים והוגים ישראלים, יהודים וגרמנים הלך הקונפליקט וגדל . גתה, ניטשה, רילקה ואחרים טלטלו כל ניסיון להכללה . לא הייתי יכולה שלא לספר את סיפור הבריחה - גבורה של ברוניה הצעירה מוורשה ב - 37 . העליתי אותו על הכתב כמחזה וביימתי את ‘טריסטן ואיזולדה בוורשה’ כחלק מפרויקט הגמר שלי באוניברסיטת תל אביב . וכך כל פעם שחשבתי ששילמתי את חובי לאומה, בת קול חדשה לחשה לי – קראת את, ראית את . . . ? למה כמחזה ? אולי כי באופן מוזר הפורמט היחידי שהכיל את הכתיבה הכאוטית שלי היה מחזה, שהוא, כמו שמורי ורבי פרופסור יוסי יזרעאלי אומר – הפרטיטורה לבמה . ובעודי כותבת ראיתי את זה קורה . כף רגלי מעול...
אל הספר