[ . . . ] הצדק מתעקש על חשיבותו של אדולף אייכמן, בנו של קארל אדולף אייכמן, האיש היושב בתא הזכוכית שנבנה להגנתו : ממוצע קומה, רזה, בגיל העמידה, עם שיער נסוג שיניים עקומות ועיניים קצרות רואי, שכל זמן המשפט משרבב ללא הפסק את צווארו הכחוש לעבר מושב השופטים ( הוא אינו מישיר מבטו אל הקהל אף לא פעם אחת ) ושבמאמץ נואש ורוב הזמן שומר בהצלחה על שליטתו העצמית על אף העווית העצבנית של פיו שהחלה כנראה הרבה לפני שהמשפט הזה החל . מעשיו עומדים למשפט, לא סבלם של היהודים, לא העם הגרמני או המין האנושי, אפילו לא האנטישמיות והגזענות . [ . . . ] אם הקהל במשפט היה אמור להיות העולם כולו והמחזה – המסכת הארוכה של סבלות היהודים, הרי שהמציאות לא ענתה על הציפיות והמטרות . העיתונאים נשארו נאמנים לא הרבה יותר משבועיים ימים, ולאחריהם השתנה הקהל בצורה קיצונית . עתה הוא היה אמור להיות מורכב מישראלים, מאלה שהיו צעירים מכדי להכיר את הסיפור, או כמו במקרה של בני עדות המזרח שמעולם לא שמעו על אודותיו . המשפט אמור היה להבהיר להם מה פירוש הדבר לחיות בין לא - יהודים, ולשכנע אותם שרק בישראל יכול יהודי לחיות בביטחון ובכבוד . [ . ....
אל הספר