‘’גברת אירנה, כשאת באה לדירה הזאת, זה כמו חיוך שנכנס הביתה’’

הוא עמד על סיפו של העולם הזר הזה כשסיכוייו דלים . יתבוננו בו והוא נראה יהודי קטן, כי הוא גם ג’ינג’י וגם נימול . בתקופה שתיקרא אחר כך התקופה שבין המלחמות עברו עליו חמש שנות ילדות . בבית, בפּרוּשקוּב ליד ורשה, היו אומנת, מכשיר טלפון, פסנתר, סוס מעץ עם קפיץ שכאשר מתחת אותו הוא גרר רכבת על פסים ; הוא עצמו היה מוקף חום וביטחון של משפחה אמידה מזה דורות . את ימי המלחמה הראשונים בילה אצל קרובי משפחה בוורשה . הוא זוכר את ההפצצות ואת הירידה למקלט, מרחב סגור, שמאז ולתמיד יעורר בו תבהלה . הם שבו לפרושקוב . ב - 31 בינואר 1941 שוב יצאו לוורשה, הפעם עם כל יהודי פרושקוב, מסע בן יומיים בקרונות נוסעים . ‘’קור נורא, הזיכרון הראשון שלי הקשור לסבל’’ . קיבלו את פניהם כפי שקיבלו את פני שאר מאה וחמישים אלף יהודי הסביבה שנדחסו לתוך גטו ורשה : טיהור משפיל, הורדת כל הבגדים, ונוזל שורף ומסריח שנשפך על כל הגוף . בגטו היו גם סבא וסבתא, קרולינה ואליאש רוזנוביץ’, ושלוש בנותיהם : פליציה גלובינסקה עם מיחאו, תיאודורה עם בעלה יוזף זיסמן ובנה פיוטר, מריה עם בעלה הנריק שפילפוגל ובתם אֶלז’וּניה . הם עברו דירה שוב ושוב כי בכ...  אל הספר
המכון לקידום תיאטרון יהודי