כך מתחיל הרומן שלי ‘צחוק של עכברוש’ : ‘’כיצד יש לספר את הסיפור ? ’’ . מי ששואלת את השאלה הזו היא אישה זקנה בתל אביב . בשנת ,1942 בהיותה ילדה קטנה, הוחבאה בבור תפוחי אדמה תחת הגג של איכרים פולנים שם סבלה מהתעללות ומאונס אכזריים ואיבדה את זהותה . החבר המגן היחיד שלה היה עכברוש, שהציל אותה מאיבוד שפיותה ולימד אותה לצחוק . היום היא סבתא, והיא מבועתת . כיצד היא יכולה לפתוח את הדלת לזיכרון האיום הזה מבלי לסכן את שלום נכדתה הצעירה שמכינה לבית הספר ‘’עבודת שורשים” ? סיפור האימה הזה מאיים להחריב את המשפחה שהיא הדבר היקר ביותר עבור הניצולה, ההישג הגדול ביותר שלה . המשפחה הפכה לאבן יסוד בתהליך השיקום של הניצולים, ובו בזמן גם לתכלית חייהם . הסמל החי למשמעות של הישרדותם . המסירות שלהם למשפחה אותה יצרו מתוך האפר הניעה את משאביהם המנטליים ואפשרה את תהליך הריפוי העצמי . ב’צחוק של עכברוש’, הסבתא מצליחה, היא נפתחת בפני מי ששייכת לדור השלישי . נכדתה היא שתמשיך לשאת את הזיכרון לעבר שנת ,2099 כשכבר לא יוותרו עוד ניצולי שואה או צאצאים ישירים שלהם . מה יקרה לאחר עידן הניצולים ? מה יקרה כשכולם יחלפו מהעולם ? ...
אל הספר