אחרית דבר

עת לתיאטרון”, כשהחליט במלאות 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ויובל ה - 120 לפרסום “אלטנוילנד “ ולייסוד הקרן הקיימת לישראל, להקדיש גיליון נושא עשיר, שאין ערוך לחשיבותו הראשונית, להיבט הפרפורמטיבי באישיותו של חוזה המדינה . זהו אותו היבט שתעשיית המיתוסים “הרשמית” של המפעל הציוני העדיפה להתעלם ממנו – כשם שהעלימה את הסיבה “הלא מחמיאה” שגרמה למחלת הלב של הרצל – היבט שבלעדיו קשה להבין כיצד עלה בידי הרצל לשכנע שועי עולם מקיסרים, טייקונים, ועד לפשוטי עם בכל רחבי אירופה והמזרח ברעיון המטורף שניסה לשווק . ואכן למרות שבביוגרפיות רבות מבליטים את הסתירה באישיותו של הרצל בין היוצר הפורה והשאפתני של קומדיות ופארסות בורגניות קלילות, לבין העיתונאי המוכשר שדיווח בכאב על משפטו של דרייפוס והמדינאי הנחוש להגשים את חלומו באמצעים מעשיים ביותר ( הקמת קרן לגאולת קרקעות, ייסוד בנק, גיוס כספים ועוד ועוד ) , בא גיליון זה, המעגן את הרצל בכל המעגלים התקופתיים – האישיים, המשפחתיים, ההיסטוריים, היהודיים, האמנותיים והעכשוויים – בהם פעל, ושמהם אנו מתבוננים בדמותו היום, ומוכיח לנו שאלמלא דמיונו הפורה ויכולתו להפוך ג...  אל הספר
המכון לקידום תיאטרון יהודי