נכנסת - אתה יכול להישאר כאן, אינני מופיעה במערכה השנייה” . הדוקטור ישב מולה וצחק . “את יודעת מה מביך אותי כל פעם מחדש ? את לא תנחשי . את האמנית הגדולה ביותר, ואחת הנשים היפות ביותר שהכרתי . לזה כבר התרגלתי . את מחייכת בלגלוג – בדיוק כמו עכשיו – כאשר משמיעים באוזנייך דברי חנופה . תכונה נדירה . את נבונה ומבריקה ועם זאת רודפת אמת, בעולם האמנות וגם בחיים . ולמרות המוזרות שבדבר, אותי זה כבר לא מפתיע . רק אולי תנועה חדשה, ניואנס שונה או דקות מרטיטה מרחיבים את לבי . כשהצגתי בפנייך מחלה בבית החולים, הפלאת לחקות אותה ואני כמעט ביקשתי לזנק ממקום מושבי בקדמת האולם ולחוש לעזרתך – אלוהים אדירים, היא הולכת למות ! ” “אדוני הדוקטור, אולי תפסיק כבר עם השבחים והמחמאות ? ” “רק ביקשתי לומר לך, גברת קטה, שהמהירות שבה את מתלבשת מדהימה אותי כל פעם מחדש” . היא חייכה ולפתע הרצינו פניה והיא נעצה מבט קודר בקיר שמולה, המעוטר בזרי דפנה, בסרטי משי ססגוניים ובתמונות במסגרות מהודרות : מחזה מרהיב במשי ובזהב . הרופא הוסיף ואמר : “הייתי בלא מעט חדרי הלבשה של שחקניות, שבהם שלטו המולה, אי שקט והתרגשות, ותמיד עוד מבט אחרון...
אל הספר