הדיבוק שלי

יראת - קודש ורצח - אב כל הניגש לעסוק במיתוס חובה עליו לשמור על לב צנוע ואוזן קשובה בבחינת ‘דע את המקום’ . כוחו של מיתוס נובע מהעובדה שנחצב מזהות ותקופה – ומאז, כישות עצמאית, הופך מעצב של זהות ותקופה . ‘הדיבוק’ הוא מיתוס כזה, למען האמת, אחד מיני מעטים בתיאטרון העברי . על אף האמור לעיל, כל הניגש לעסוק במיתוס, ב’אב קדמון’ בתיאטרון - עליו לדעת כי עצמאותו תירכש לעתים במחירו ההכרחי של רצח - אב . דילגתי בזהירות בין יראת - קודש לרצח - אב פראי במהלך הכתיבה של הדיבוק שלי . התיאטרון כידוע מתקיים רק בשעה שבה מתרחש הדיאלוג בין הקהל לשחקנים, דיאלוג שבו צד אחד מקשיב וצד שני מדבר, בדיוק משום כך - אין שום דרך כיום לחוות באמת את אותה הצגה אגדתית שביים ווכטנגוב בשנת ,1922 על אף תלי המאמרים, התצלומים, הביקורות וכולי . רבים זוכרים את רובינא עם הצמות, את ריקוד הקבצנים, את הזעקה : ‘דיבוק, צא ! ’ אבל מעטים מאוד זוכרים משהו מעבר לזה . מן הראוי שנזכר בשחקניות האחרות שגילמו את לאה לפני ואחרי רובינא, מבלי לגרוע מתהילתה . נדמה שהזיכרון הלאומי מההצגה אפילו מועט מדי מכדי לייצר אגדה, ובכל זאת היא קיימת . ומה טוב ונהד...  אל הספר
המכון לקידום תיאטרון יהודי