התכתובת בין ביאליק לאנ - סקי ( שצִדה האחד כלול בכרך ב של איגרות ביאליק וצִדה האחר בספרו של אונגרפלד ביאליק וסופרי דורו ) , וכן דברים שהשמיע המשורר על המחזה בערוב ימיו, מעידים שראה בהדיבוק מחזה הווי, תוצר אקלקטי בלתי - מעובד די הצורך, פרי עטו של אתנוגרף המתמחה בליקוט חומרי פולקלור, ולא יצירה גדולה של מחזאי מהשורה הראשונה . ביאליק, שבעצמו התיך מוטיבים משירי עם יהודיים ידועים ( שהכיר מילדוּת ומצא באסופת גינצבורג - מארק, סנט פטרסבורג 1901 ) ורקח מהם את שירי העם ואת הפזמונות שלו, האמין שקודם כול יש להטיל את חומרי הפולקלור ליורה הרותחת של 159 האמנות הצרופה ולהפכם ליצירת מקור מהמעלה הראשונה בטרם יובאו לקהל הקוראים והצופים . מעניין להיווכח שביאליק “העממי”, עורך ספר האגדה, מעבדן של אגדות ויהי היום, מכנסן של מימרות חז”ל, מחברם של מעין שירי עם ואחד מעורכי כתב העת רשומות לאתנוגרפיה ולפולקלור, לא העריך למעשה את הפולקלור הבלתי - מעובד ואף לגלג על אותם אספנים הרואים במעשיות החסידים ובסיפורי הַיראים טקסטים מקודשים שיש לנהוג בכל תג שבהם בחרדת קודש ( בעוד טקסטים אלה, שנמסרו לא אחת בשפה רצוצה ומשובשת מפי...
אל הספר