להתקדם מכישלון לכישלון נולדתי בפריז שבצרפת להורים וייטנאמים וסינים וגדלתי כשאני דוברת שילוב של כמה שפות, לרבות צרפתית ווייטנאמית . שנות ילדותי הראשונות היו אידיליות . אחותי הגדולה קים, אחי הצעיר דייוויד ואני נהגנו לבלות את הימים ברכיבה על תלת ‑ אופן בחצר המגודרת שהקיפה את ביתנו, לאכול מאפי קרפ מרוחים חמאה בשאנז אליזה ולדלג ליד טירת ונסן . בדיוק כמו בסצנות האהובות עלי בסרט ״אמלי״, רק עם יותר מרק פו וייטנאמי . ואז, כשהייתי בת עשר, עברתי עם משפחתי לפליינו, טקסס, ולפתע השתנו חיי - מסצנה ב״אמלי״ לפרק ב״אורות ליל שישי״ . היתה זאת ארצם של טנדרים עם תא מטען פתוח מאחור, מקדונלד'ס ופוטבול אמריקאי . וגם את זה אהבנו, חרף כל ההבדלים . היום אני זוכרת בחיבה את ילדותי בטקסס, אבל באותה עת הייתי מודאגת, האם אי ‑ פעם אמצא את מקומי . בהתחשב בגשר הנוצץ שהיה על שינַי, במשקפי עבי הזגוגית ובתספורת הקסדה, נראה שחששותי לא היו מופרכים לחלוטין . נוסף על כך בבית הספר הייתי שקטה באורח קיצוני, לא רק בשל הביישנות הטבועה בי אלא גם משום שלא דיברתי היטב אנגלית . לא ידעתי איך ליצור קשר עם המורים שלי קל וחומר עם חברַי לכי...
אל הספר