תת־פרק 2 — על האידאל של הטוב העליון כבסיס לקביעת התכלית האחרונה של התבונה הטהורה

תורת המתודה הטרנסצנדנטאלית 598 הטהורה, אבל גם אז אין זו שאלה טרנסצנדנטאלית אלא מוסרית, ולפיכך אינה יכולה, כשהיא-לעצמה,להעסיק את הביקורת שלנו . השאלה השלישית, לאמור : אם אני עושה את מה שאני חייב לעשות, לְמה אהיה 10 גם יחד, באופן שהצד המעשי משמש רשאי אז לקוות ? — היא שאלה מעשית ועיונית רק קו-מנחה לתשובה על השאלה העיונית, שבהמריאה אל על היא ספקולטיבית . כל 11 והיא מתייחסת לתחום המעשי ולחוקי המידות בדיוק כמו תקווה מכוונת לאושר, שמתייחסים הידיעה וחוק הטבע להכרה העיונית של הדברים . התקווה, בסופו של דבר, מגיעה לידי היסק שמשהו ( הקובע את התכלית האחרונה האפשרית ) קיים, מפני 12 ואילו הידיעה מסיקה שמשהו ( הפועל כסיבה עליונה ) קיים, שמשהו חייב להתרחש ; מפני שמשהו מתרחש . אושר הוא סיפוק כל נטיותינו ( באופן מתפשט מבחינת ריבויָן, וכן באופן אינטנסיבי מבחינת דרגתן, ובאופן פרוטנסיבי, מבחינת משך-הזמן ) . את החוק המעשי הנובע 13 ואילו אותו חוק מעשי שאין ממניעים של אושר אני מכנה פרגמטי ( כלל של פקחות ) . ביסודו שום מניע אחר מלבד הרְאוּיוּת להיות מאושר אני קורא לו מוסרי ( חוק של 14 הראשון מייעץ כיצד לנהוג אם ר...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד