הדיסציפלינה של התבונה הטהורה בשימושה הפולמוסי 565 הטהורה, ושתבונה זו, שהיא, אחרי הכול, בית-הדין העליון לכל הסכסוכים, מגיעה לידי סכסוך עם עצמה . לעיל אמנם היתה לנגד עינינו אנטיתטיקה מדומה כזו של התבונה, אבל התברר שהיא מבוססת על אי-הבנה . האי-הבנה נובעת מכך, שלפי הדעה הקדומה הרווחת רואים תופעות בתור דברים-כשלעצמם, ואז דורשים להגיע לשלמות מוחלטת בסינתזה שלהם באחד משני אופנים ( מה שאינו אפשרי אף לא באחד משניהם ) — אבל זו שלמות שאין לצפות לה כלל מתופעות . יוצא כי, לאמיתו של דבר, לא היתה כל סתירה של התבונה עם עצמה באותו צמד משפטים שאמרו : "לסידרת התופעות הנתונות כשהן-לעצמן יש התחלה ראשונה מוחלטת", ו"סידרה זו היא חסרת-התחלה באופן מוחלט וכשהיא-לעצמה" . שני המשפטים מתיישבים יפה ביניהם, היות שתופעות, מבחינת מציאותן ( בתור תופעות ) , הן כשהן-לעצמן לא-כלום, כלומר הן דבר שסותר את עצמו, ולכן, בדרך הטבע, הנחתו-מראש חייבת לגרור מסקנות סותרות . ברם, אי-אפשר ליישב את סכסוך התבונה בטענה של אי-הבנה כאשר טוענים, למשל, באורח תיאיסטי : קיים יש עליון, וכנגד זה טוענים באורח אתיאיסטי : לא קיים שום יש עליון . או...
אל הספר