על הכוונה האחרונה של הדיאלקטיקה הטבעית של התבונה האנושית

על הכוונה האחרונה של הדיאלקטיקה של התבונה האנושית 529 האחדות השיטתית הגדולה ביותר . לאור הסכֵמה הזאת אנו גוזרים, כביכול, את מושא הניסיון מהמושא הבנוי-בדמיון של אידאה זו, כאילו זה הבסיס או הסיבה למושא- הניסיון . ואז אומרים, למשל, שיש לראות את הדברים בעולם כאילו קיבלו את קיומם מאינטליגנציה עליונה . בדרך זו, האידאה היא לאמיתו של דבר מושג הֶאוּריסטי בלבד ולא מושג מצביע [ אוסטנסיבי ] : היא לא מלמדת על טיבו של מושא, אלא מורה כיצד, בהדרכתה, עלינו לחפש את טיבם וקישורם של מושאי הניסיון בכלל . ועתה, אם אפשר להראות [ 1 ] ששלוש האידאות הטרנסצנדנטאליות ( הפסיכולוגית, הקוסמולוגית, והתיאולוגית ) אינן מתייחסות במישרין לשום מושא תואם ואינן קובעות אותו, ובכל זאת [ 2 ] שבעזרת ההנחה של מושא-שבאידאה הן מביאות לכך, שכללי השימוש האמפירי בתבונה יוליכו לאחדות שיטתית, וירחיבו בלי הרף את הכרת-הניסיון שלנו בלי שיוכלו אי פעם להתנגד לה — כי אז הראינו שיש לתבונה כלל-פעולה הדורש שתתנהל לפי אידאות אלו . זוהי הדדוקציה הטרנסצנדנטאלית של כל האידאות של התבונה העיונית, המעניקה להן תוקף לא בתור עקרונות מכוננים להרחבת ההכרה א...  אל הספר