אנטיתטיקה של התבונה הטהורה 397 אלא מעזים להרחיבם מעבר לגבולות הניסיון, צומחים מכאן משפטי תורה תבונית- 16 שאינם רשאים לקוות לאישור מצד הניסיון ולא לחשוש שיופרכו על ידיו . כביכול, כל משפט מאלה לא רק חף מסתירה בפני עצמו, אלא גם מוצא את התנאים להכרחיותו בטבע התבונה . דא עקא, שגם להיגד הנגדי יש באותה מידה יסודות תקפים והכרחיים . בדיאלקטיקה כזו של התבונה הטהורה, השאלות המתבקשות בדרך הטבע הן : ( 1 ) מהם המשפטים שבהם התבונה הטהורה כפופה לאנטינומיה בלתי-נמנעת ? ( 2 ) מהן הסיבות שעליהן נשענת אנטינומיה זו ? ( 3 ) האם וכיצד, למרות הסתירות, נותרת לתבונה דרך לוודאות ? משפט דיאלקטי של התבונה הטהורה אמור להיבדל ממשפט סופיסטי סתם, [ ראשית ] , בכך שאינו נוגע לשאלה שבוחרים להעלות בכוונה אקראית כזו או אחרת, אלא עוסק בשאלה שכל תבונה אנושית תיתקל בה בהכרח במהלך התקדמותה . שנית, גם המשפט וגם ניגודו חייבים לגרור אתם לא איזו אשליה מלאכותית, הנעלמת ברגע שחושפים אותה, אלא עליהם להיות כרוכים באשליה טבעית ובלתי-נמנעת . אשליה זו, גם לאחר שחדלנו לשגות בה, מוסיפה להטעות אותנו, אם כי לא לרמותנו, ולכן אפשר לעשותה בלתי-...
אל הספר