פראלוגיזם ראשון: הפראלוגיזם של העצמוּת

364 על הפראלוגיזמים של התבונה הטהורה יוצא שהסילוגיזם הראשון של הפסיכולוגיה הטרנסצנדנטאלית, בהציגו את הסובייקט הלוגי הקבוע של החשיבה כאילו נתונה בו הכרה של הסובייקט הממשי שבו נעוצה החשיבה, אינו מעניק לנו אלא תובנה מדומה . על הסובייקט הממשי אין לנו, ולא יכולה להיות לנו, ולוּ הידיעה הפחותה ביותר . התודעה לבדה עושה את הדימויים למחשבות, ובה, בתור הסובייקט הטרנסצנדנטאלי, צריכות להימצא כל תפיסותינו . אך מעבר למובן הלוגי הזה של האני אין לנו כל הכרה של הסובייקט כשהוא-לעצמו, העומד כמצע ביסוד האני כמו גם ביסוד כל המחשבות . אמנם אפשר לקבל את המשפט "הנפש היא עצם", אבל רק בתנאי שמודים שאין במושג הזה כדי להוליך אותנו אף שעל אחד קדימה, ושאי-אפשר להפיק ממנו אף אחת מהמסקנות הרגילות של תורת הנפש הכביכול-תבונית — למשל, את הישארותה המתמדת של נפש האדם בכל השינויים, ואפילו לאחר המוות — ושעל כן המושג הזה מציין רק עצם-באידאה ולא עצם-בממשות . A351  אל הספר