הפרכת האידאליזם 281 תיאורמה התודעה גרידא, הקבועה באופן אמפירי, שיש לי על מציאותי-שלי, היא עצמה 125 את מציאות המושאים בחלל שמחוצה לי . מוכיחה הוכחה אני מודע למציאותי כקבועה בזמן . כל קביעת זמן מניחה מראש משהו מתמיד בתפיסה . אולם מתמיד זה לא יכול להיות דבר-מה בתוכי [ דימוי ] , כיוון שעצם מציאותי בזמן יכולה להיקבע מלכתחילה רק באמצעות המתמיד הזה . מכאן שתפיסת אותו המתמיד תיתכן 126 רק באמצעות דבר שמחוצה לי, ולא באמצעות דימוי גרידא של דבר שמחוץ לי . יוצא שקביעת מציאותי בזמן אפשרית רק באמצעות קיומם של דברים ממשיים, שאני תופס מחוץ לי . עתה, התודעה [ של קיומי ] בזמן קשורה בהכרח עם תודעת האפשרות של קביעת-הזמן הזו ; ואם כן, היא קשורה באופן הכרחי גם עם קיום הדברים מחוצה לי, בתור תנאי [ -מאפשר ] של קביעת-הזמן . הווה אומר : תודעת קיומי-שלי היא בה-בעת 127 תודעה בלתי-אמצעית של קיומם של דברים אחרים מחוץ לי . הערה 1 . בהוכחה שלעיל אפשר לראות, שמשחקו של האידאליזם חוזר ופונה ביתר הצדקה נגדו . האידאליזם מניח שהניסיון הלא-אמצעי היחיד הוא הניסיון הפנימי, ושאנו רק מסיקים מתוכו על [ קיום ] דברים חיצוניים, וזאת...
אל הספר