אנלוגיה שנייה : עקרון העקיבה הזמנית לפי חוק הסיבתיות 261 איזה משניהם עלינו להציב קודם ואיזה אחר כך . אולם מושג שגורר עמו הכרחיות של האחדות הסינתטית יכול להיות רק מושג-שכל טהור, שאינו טמון בתפיסת-החושים ; וכאן זהו המושג של יחס הסיבה והתולדה, מושג שבו [ האיבר ] הראשון קובע את השני 84 ולא כמשהו שיכול היה מן הסתם לקדום לו בכושר הדימוי ( או לא בזמן בתור תוצאה, 85 לכן, הניסיון עצמו מתאפשר רק הודות לכך, שאנו כופפים את להיתפס בחושים כלל ) . הטור העוקב של התופעות, ואתו כל שינוי, לחוק הסיבתיות : רק על ידי כך מתאפשרת ההכרה האמפירית של התופעות ; והתופעות עצמן, כמושאים של הניסיון , נעשות אפשריות רק מתוך התאמה לחוק זה . > האפרהנסיה של ריבוי התופעות היא תמיד עוקבת . דימויי החלקים באים זה אחר זה . האם זה כך גם במושא ? זוהי שאלה שנייה, שאינה כלולה בראשונה ומצריכה עיון . אמנם לכל דבר אפשר לקרוא בשם אובייקט, אפילו לכל דימוי באשר מודעים לו [ סתם ] . אבל המובן שצריך להיות למילה זו לגבי תופעות — לא באשר הן [ עצמן ] אובייקטים ( בתור דימויים ) , אלא רק באשר הן מסמנות אובייקט — מחייב חקירה עמוקה יותר . באשר הת...
אל הספר