אנדרה מטלון | יובל שורר | סטנלי רבין 220 אכן אישר את מה שעדי הביאה בפניי : חרדה טורדנית ‑ כפייתית ממחלות, מזיהום . וכן, היא מבינה כי חרדותיה הן מוגזמות, אך הן לא מרפות והיא שוטפת את ידיה ללא הרף, מתקלחת שעות כדי להוריד זיהום לא נראה . בתגובה לכך ולחזרתיות הבלתי ‑ נשלטת בטקסי שטיפת ידיים ומקלחות אין ‑ סופיים שמשתלטים על כל יומה, התפתח עם הזמן גם דכאון . ידוע לנו שהניסיון של המטפל להבין את מקור המחשבות האובססיביות מבחינה רגשית, לרוב נכשל ורק מגביר את תחושת האין ‑ מוצא של המטופל . לכן תרופות הן הפתרון המיידי הנכון . במקרה של עדי הטיפול התרופתי עזר, חלקית . הדיכאון המשני שהתפתח בעקבות תחושת חוסר מוצא מייאשת נרגע, אך המחשבות הכפייתיות על הזיהום וטקסי שטיפות הידיים נותרו כשהיו . החרדה העקשנית המכרסמת עייפה את סביבתה . היה קשה להזדהות עם הכאב ועם המצוקה שבחייה . חברתית, היא נותרה בודדה . עם זאת ניסיתי להבין את הרקע שממנו באה ואת תחושת התלישות החברתית שלה, האם נבעה מהמצב בבית, כבת להורים קשי ‑ יום, ואב חולה לב ששנים כבר לא עובד ? עדי - האמצעית בין חמישה ילדים - ניסתה לעזור בפרנסת המשפחה . בצבא...
אל הספר