אנדרה מטלון | יובל שורר | סטנלי רבין 216 אך המחלה ניצחה אותנו", אמרה בכאב צורב . קטי עבדה שנים רבות בחברה גדולה כמנהלת בכירה, מצליחה ומוערכת בתחום השיווק . שנה לפני שדוד נפטר היא החליטה לצאת לפנסיה מוקדמת כך שתוכל לטפל בו ולהיות לצידו . "אני לא יכולה לקום בבוקר, אני עייפה כל הזמן", היו תלונות דיכאוניות שהתערבבו ביגון הכואב ובגעגועים האין ‑ סופיים לבעלה האהוב . בשנה הראשונה של הטיפול לא חל אצלה שיפור משמעותי . היא דיברה איתי על העצבות, על הבדידות ועל הגעגוע . "יום יום אני הולכת אליו, מלטפת את האבן ומדברת איתו . יום ‑ יום" . בשנה הראשונה שקלה קטי לסיים את הטיפול . "אתה לא עוזר לי . אתה לא תחזיר אותו", אמרה, אך המשיכה בכל זאת לבוא אליי . לא כל השיחות היו מעיקות . לקטי יש חוש הומור מפותח . היא נהגה להתלוצץ איתי על מקצועי . "אני באה לשרינק שלי", אמרה בעוד היא גם צוחקת על עצמה ועל הקווים הכפייתיים באישיותה, למשל כשביקשה בכל שיחה שאביא לה כוס מים והציבה אותה בדיוק באמצע השולחן . היא נהגה גם לקרוץ אליי ולהפנות את תשומת ליבי למספר ממחטות הטישיו שמשכה מתוך הקופסה המונחת על השולחן שלי . כך בכל מפ...
אל הספר