אנדרה מטלון | יובל שורר | סטנלי רבין 200 משה היה אדם שמשרה רוגע, שלווה ויראת כבוד . אהבתי את העובדה שאנו יכולים לדבר בצרפתית, שפת האם של שנינו . העברית שבפיו הייתה טובה, אך דיבור על מחשבה ורגש בשפת אם שמקשרת בינינו תרם לתחושה האינטימית שנוצרה . התפתחה שיחה נעימה על הדיכאון שהוא חווה אחרי מות אשתו וכמה היה לו קשה להילחם בתחושות העצב והכאב . מלחמתו במחשבות וברגשות השליליים התחילה עוד בצרפת . הוא נלחם להסתיר את המצוקה שלו, דבר שעם הזמן הפך לאובססיה ואולי גם תרם להחלטה לעזוב את הקהילה, לחזור לארץ ולחיות ליד ילדיו ונכדיו . שאלתי אותו למה לא פנה לרופא, או למה לא נטל תרופה . הרי אם חבר בקהילה היה סובל מדיכאון ובא להתייעץ איתו, הוא ללא ספק היה מפנה אותו לרופא לקבלת טיפול . "נכון, כך הייתי עושה, אבל עדיין הרגשתי שאני בשליטה . רציתי לחוות את הכאב שאלוהים נתן לי ולצמוח מהכאב הזה, לחזק את האמונה . אם אלוהים נתן לי את הכאב הזה, הוא גם יֵדע לחלץ אותי ממנו", אמר בקולו השקט והשקול . שאלתי אותו אם זו לא יהירות לסמוך רק על עצמו ועל הקב"ה, ועל כך ענה לי, כשחיוך עצוב עולה על שפתיו, "הנה, בגלל זה אני פה . ...
אל הספר