אנדרה מטלון | יובל שורר | סטנלי רבין 184 ברור שאלה רגעיו האחרונים, אבל היא לא רצתה להיכנס . הרופאים על יד מיטת החולה היו מתוסכלים, לא ידעו איך להזמינה לחדר, והיא עמדה שם בחוץ, צועקת, ואנחנו כאן בחדר . אני איתם בחדר . הרגשתי את המבוכה שלהם וההתעכבות מלצאת מהחדר . . . מה יגידו למשפחה ? איך יבשרו לבת על מה שקורה ? חלקם כעסו שלא נענתה להצעתם להיכנס לחדר כדי להיפרד מאביה" . אורנה סיימה לתאר את הסיטואציה הקשה ואני הרגשתי כובד רגשי רב . חשבתי על אורנה שעומדת שם - מצד אחד החולה ומצד שני חבריה, הסטודנטים לרפואה . מה היא מרגישה בסיטואציה הזאת ? בחדר שבו ישבנו כמו לא היה אוויר, והדבר תורגם בראשי ובגופי לתחושת חוסר מוצא . שיקפתי זאת לאורנה והיא הסכימה איתי . "נכון, הרגשתי לכודה . מצד אחד החולה, שאני רוצה לדובב או להגן עליו מכל הפרוצדורות הטיפוליות שעושים לו, ומצד שני, הצורך להיות ממוקדת בתפקיד הרפואי . מה עושים קודם ? " . נזכרתי בימיי הראשונים כסטודנט לרפואה והזדהיתי עם תחושת הבלבול שלה . "ואת, כסטודנטית, מה עבר עלייך באותם הרגעים ? " . אורנה הסיטה תלתל ממצחה ובנימה הגותית אמרה, "תראה, אנחנו לא יו...
אל הספר