אנדרה מטלון | יובל שורר | סטנלי רבין 156 נשואה זה כשנה לבעלה שהוא בן ממשיך במושב, ושהם חזרו לגור בו אחרי שסיימו את הלימודים . הודיתי לה בחיוך ושאלתי אותה מה מביא אותה אליי . אחרי כמה רגעי בירור של מצבה הבריאותי בכלל וסימני שפעת בפרט, בדקתי אותה ווידאתי שאין סיבוך מיוחד במצבה הרפואי ונתתי לה את חופשת המחלה לאותו יום ולמחרת, כדי שלא תדביק גם אחרים בסביבת העבודה שלה . רחל אספה בידה את הטופס ואת הכרטיס המגנטי שלה, הודתה לי בחן, התרוממה מכיסאה ופנתה אל הדלת . משהו לא מוסבר, מין הרגשה פנימית, דחף אותי לבקש ממנה לחזור לשבת עוד כמה דקות . רציתי לשתף אותה ברגש שעלה בי כשהתבוננתי בלחלוחית כאשר סיפרה על העבודה שלה . הבטתי בפניה . "האם זה נכון מה שהרגשתי ? אולי גם חשוב לפתוח את הנושא הזה ? ", תהיתי מולה . בעיניה שוב עמדו דמעות . היא הנהנה ואמרה שאכן . . . הרבה פעמים היא שואלת את עצמה אם היא במקום הנכון, כי זה קשה לה מאוד . אמרתי לה שהלחלוחית בעיניה "דיברה" אליי בלי מילים ושיכולתי לחוש את הסבל שהיא לא הרשתה לעצמה לבטאו . "אני מאמין ויודע שזו עבודה עם הרבה סבל", אמרתי לה, "גם אשתי עבדה עם ילדות וילד...
אל הספר