אנדרה מטלון | יובל שורר | סטנלי רבין 152 לקול הדפיקה על דלתה וברכת ה"שלום, בוקר טוב" שלי, מרתה הייתה פותחת את דלת חדרה ומלווה אותי אל הכורסה הקבועה שייעדה לי, ואחר כך מתיישבת על הכורסה המרופדת שלה . החדר המרוהט בצניעות סגפנית קרן באור של לפני הצהריים והאיר את השולחן הקטן שעליו העמידה כוס קפה וצלחת פרחונית קטנה ובה פרוסת עוגה . "תודה על הכיבוד, ומה שלומך ? " . מקומי בחדר הטיפול, בביתה, היה ברור ומיוחד . מבחינה מסוימת חשתי בבית . לימים, כשנזכרתי בתקופה הארוכה שבה טיפלתי בה בתרופות ובשיחות, תהיתי מה היה אותו בית / חדר טיפול עבורי . האם זה היה הבית המקצועי שהלך ונבנה, או זה המשפחתי שהשתחזר באותו מעמד בצורה לא מודעת ? כמו במעין טקס קבוע, מרתה, לבנת שיער וממושקפת, הייתה פותחת בסיפורי השבועות האחרונים, בתיבול מריר של ציניות ייקית, רוויית הומור דק ומחויך . לא הרגשתי את הדיכאון . . . למן הרגע הראשון היה בינינו קליק : המבטא הייקי שלה הזכיר לי את הכפר הייקי של יוצאי גרמניה שבו גדלתי : עלון כפר בגרמנית ועברית, השלף שטונדה, העברית המתובלת בגרמנית שבה דיברו ראשוני הכפר זה עם זה . הייתי רופא שמקשיב ל...
אל הספר