ירון עובדיה 232 ישבתי עם בדווים שחיים בעומק המדבר וכשהם יוצאים מביתם הם רואים סביבם רק מדבר, ושתיתי קפה עם בדווים שהמרחב העירוני הוא נוף ילדותם והם יודעים שהם בדווים מעצם השתייכותם לשבט מסוים, אך לא לאורח חיים נוודי . יכולתי לחוש את החוויות של האנשים עצמם, את פרשנותם האישית להיסטוריה ואת תחושותיהם לגבי השינויים . סוגת הריאיון המחישה את השינויים ממקור ראשון, ללא תיווך וללא פרשנות של היסטוריון או אנתרופולוג שעיבד את המידע . הריאיון יצר מגע בלתי ‑‑ אמצעי, ראשוני, אובייקטיבי ( בדרך 336 כלל ) , וחשוב מכול, סיפק מידע גולמי על פי צרכיי כמראיין . היות שלעיתים היה חשש שהבדווים מנסים לספר לי דברים שאינם יודעים לאשורם רק כדי להיראות בקיאים, הייתה חשיבות מרובה להצלבת מקורות, לריבוי ראיונות ופגישות ולתצפיות . על כן שהייה מרובה בשטח, תוך מגע בלתי ‑‑ אמצעי, הייתה עבורי מקור לליקוט החומר הרלבנטי . אמרה בדווית אומרת “אלשיג - מדרסה“ ( الشق - مدرسة ) ; כלומר, אוהל האירוח או אגף האירוח, כמוהו כבית ספר . אמרה זו הייתה נר לרגליי בעת כתיבת הספר . הגעתי במהלך היום והגעתי במהלך הלילה, באתי לשמחות, והגעתי כדי ל...
אל הספר