167 היקיצה הבלתי אפשרית עם אחר דמיוני, לארטס, כמו שני הבנים של אדיפוס . ואכן, אחרי האפיזודה הזאת המלט מצליח סוף-סוף לצאת מהעכבה שלו על מנת למהר למלא את חובת הנקמה שלו - אך זה מאוחר מדי . יש לו גישה אל האיווי ברגע הגבולי שבו הוא על סף המוות . ביציאה המקרטעת הזאת דרך ההזדהות מהדהד משפט של לאקאן באותו סמינר : ״ההזדהות עם האב [ . . . ] לא פותרת בשום דרך את 197 בעייתיות האיווי״ . ערנותו של פרויד נחזור ליקיצה ולסמינר 10 . אנו מכירים את האומץ של פרויד ללכת בעקבות השתלשלות שרשרת המסמנים בלא-מודע, עד לרגע שבו מופיע האובייקט שעליו אין ברצונו לדעת דבר . יש אצל פרויד משהו מדמותו של אדיפוס, הוא רוצה לדעת . בהבדל מן האב השומע את בנו אומר לו בחלום : ״אבי, האינך רואה שאני בוער ? ״ ומתעורר כדי להמשיך לישון במציאות, פרויד אינו מפסיק את חלומותיו בטרם עת, ואם הוא מתעורר, זה כדי להמשיך לחתור לעבר הידע באמצעות האנליזה העצמית . זו עמדה סובייקטיבית ואתית שבה הוא נוקט לא רק בנוגע לחלומותיו, אלא גם בנוגע לתצורות אחרות של הלא-מודע שלו . לדוגמה, במכתב שהוא כותב לרומן רולן על הפרעת הזיכרון שחווה בעת שביקר עם אחיו ...
אל הספר