אמנון יובל המרכזי בחברה הישראלית, ועוד פחות מכך על ידי מובילי מערכת החינוך - שרים, מפקחות ומנהלים . גם העיסוק באפשרות להשיג שלום יהודי-ערבי, שבשנות ה- 90 של המאה הקודמת ותחילת שנות האלפיים היה מרכזי בזירה הציבורית הישראלית ועורר מחלוקת פוליטית חריפה, נעלם כמעט לחלוטין מסדר היום התקשורתי והחינוכי כאחד . מכיוון שהחברה היהודית בישראל רואה את עצמה כרודפת שלום ומקפידה להעביר דימוי עצמי זה לילדים כבר מגיל הגן ( נשיא ואחרים, 017 ) , המונח "שלום" אמנם מוזכר עדיין מדי פעם במוסדות החינוך, למשל בטקסי יום הזיכרון, אך מדובר ביעד אמורפי ומופשט . כפי שטוענת שרת החינוך לשעבר יולי תמיר, הוא איבד כל קשר למציאות הממשית, שכן הוא "עבר 'עיבוד' מנושא אקטואלי מעורר מחלוקת לנושא אוטופי שאין לו מימוש מיידי" ( תמיר, 01 , עמ' 9 ) . זוהי, במילותיו של חוקר החינוך צבי לם, "אמונה בשלום שבאחרית הימים - כלומר, בתחום שאינו מחייב דבר" ( לם, ,1976 עמ' 6 ) . במאמר זה אטען כי הסכסוך היהודי-ערבי נוכח בדרכים שונות כמעט בכל תחום של חיינו . לעיתים מדובר בנוכחות גלויה, ישירה ומדוברת, ובמקרים אחרים בנוכחות נרמזת, סמויה או מושתקת ...
אל הספר