212 יעל משעלי מקצתנו מרגישות קיימות רק כשאנחנו נראות כתעתיק כמעט מושלם של אידיאות נשיות . מקצתנו מגלות את עצמנו רק כשאנו מגלות את גופנו . כשראיתי אותה, שני עשורים לאחר מכן, מתנדנדת על כדור הריסה ובוכה במקום לחייך למצלמה ולהיזהר שהאיפור לא יימרח לה, נזכרתי בך ובמפלט שהצעת לי כילדה . אני מבינה שבהתבוננות ראשונה הקליפ שלה נראה כמו עוד פרסומת להלבשה תחתונה, אבל בצפייה שנייה, העירום המבוים בדרך מטרידה מתגלה כמַסווה ניפוץ דומה לזה שאת עשית למיתוס האהבה וליחסי הכוח המתחזים לרומנטיקה . גם היא, בשיער לא ארוך כהלכה, מסרבת להעמיד פנים שטוב לה, גם היא זועמת על הבטחה שהופרה . אז איך זה שכשאת צפית בה ראית רק את הניצול המיני בתעשיית המוזיקה, ופספסת את ההומאז' שלה ליצירה ש"שום דבר לא משתווה אליה" ? את צודקת, הביקורת על דיכוי נשים בתעשייה חיונית ומושמעת לעיתים רחוקות מדי מבפנים, אך האם תהית מדוע דווקא קליפ שמשלב עונג עם בכי ועירום עם מבט נשי עורר סערה ציבורית, אף על פי שהוא 258 פרובוקטיבי פחות מרבים אחרים ? אני לא יודעת מה אישה מלקקת פטיש גורמת לנשים אחרות להרגיש . אני יודעת שבי זה מעורר משהו שאסור לי ...
אל הספר