28 יעל משעלי זמן בחיים שלי שבו מצאתי אין-ספור הזדמנויות לפתוח משפטים במילים "החבר שלי" . זה היה תענוג כמעט ארוטי . כאילו מישהו עבר על הגוף שלי בעט מיוחד וסימן "וי" על כל איבר בנפרד . נמשכתי לתחושת השייכות שלא הכרתי מנעוריי : להנהונים לחצאי משפטיי, לחיוכי השותפות לרמזי מילותיי . אני יודעת שהשתדלתי להרגיש דברים שקראתי . שאמרו לי . ששמעתי . מי בעצם היה שם איתי ? אימא ? אני יודעת שאז לא ידעתי דבר, ושאם היה לי ספק הוא היה רק ביחס אליי . לעומת השפה התיאורטית, המאפשרת דיבור בהיר, מאורגן ושיטתי, הדיבור האישי הוא בעל פוטנציאל חתרני דווקא משום שהוא מקשה על הצגה סדורה של אני הומוגני, שהיה מתאפשר בדיבור מופשט נטול נמענים . מצד שני, בגלל שכל מה שאני יכולה לומר על עצמי נשלח למי שבידו לאשר את הסיפור שלי, מה שניתן לספר אינו בשליטתי, והישרדותו של הסיפור האישי לעולם מותנית במציאת קהל אוהד ורספטיבי . כפי שמסבירה ג'ודית באטלר, אין אני הקודם לדיאלוג, ולכן הסיפור שלי מתאפשר רק באמצעות 9 המבנה הדיאלוגי שבמסגרתו מתכוננים סובייקטים פנייה לאחר . מתנהל באמצעות תכתיבים חברתיים המבהירים למי יש לתת הכרה ובאילו תנאי...
אל הספר