246 | אל הבית - בדרכים בעקבות ספרים | רוחמה אלבג שלט פח ועליו אותיות אפורות ומהוהות מציין שהגענו ליעד . בשעות הצוהריים המאוחרות דומה כי העיירה מתכנסת לתוך עצמה . איש אינו נראה ברחבת הכניסה, שם עמד האוטובוס . אין לנו אפשרות להיכנס ממונעים . אנחנו יורדם וצועדים במין תהלוכה משונה ללב העיירה . המדריך שלנו ממשיך לשלוח קללות במיוחד כשעגלה מקרטעת חסמה את הרחוב . חנויות אחדות ובתי העץ בסביבתן נראים מרוקנים, דלתותיהם נעולות . בקרן רחוב עומדים רוכלים אחדים לצד דוכנים מאולתרים ומוכרים תפוחי אדמה ובגדי חורף . מין יריד מקומי לבגדים חדשים ומשומשים . מבטיהם מלווים אותנו בפליאה כשאנו צועדים בדרך העפר אל מה שנראה כלֵב העיירה . שורותיו של ביאליק מתוך השיר "הַקַּיִץ גּוֵֹע" ליוו את ההליכה האיטית והלמו יפה את האווירה : "וּמִתְרוֹקֵן הַפַרְדֵּס . רַק טַיָּלִים יְחִידִים וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת [ . . . ] וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב [ . . . ] עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר [ . . . ] צְאוּהָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה" . בין עצי לִבנה אחדים אנחנו מגלים פנינה ירוקה, שם נחבא אגם קטן עטור עצי ערבה בוכייה, מוקף עצי ערמונים ענקיי...
אל הספר