382 דוד גדג׳, רועי הורוביץ, עופר שיף אימא תדעו לכם שלילדים יש כוח הישרדות שאי-אפשר לתאר . ואימא שלי שכבה, אני חושבת מעל שבוע, בלי הכרה . ואני הייתי אתה כל לילה . בחדרים שם לא היה חשמל, הייתה פתיליה כזאת עם נפט [ מדגימה ] שהייתה . . . ואני ישנתי . אתם יודעים, שהאוזבקים הולכים עם הבגדים שלהם אפשר לקפל אותם . אין להם ארונות, זה הכול מקופל . אז יש להם בתוך הקיר כזה שרפרף ששמה . אני ישנתי על השרפרף הזה . וכעבור שבוע, כשאימא חזרה לעצמה, היא הסתכלה עלי ואמרה : 'מי טיפל בי ? ? ', אמרתי : 'אני' . אני, את זה לא יכולה לשכוח . היא הסתכלה עלי וכל כך בכתה . אז אני לא הבנתי למה היא בוכה . אבל עכשיו אני מבינה : היא בכתה כי היא חשבה שאם היא הייתה הולכת, אני הייתי נשארת יתומה . אבא בנובוסיבירסק פגשנו את הדוד שלי, האח של אבא . ואח של אבא ( להבדיל מאיתנו ) כן קיבל הודעה שאבא מת . ועד היום יש לי כזה כאב עמוק . לא הכרתי אותו מספיק ותמיד אני שואלת את עצמי, מה הוא היה חושב עלי . כי אימא תמיד אמרה שנשאר לי הרבה ממנו . אני חושבת [ שהתכוונה לכך ] שאת ההומור שלי, האופטימיות שלי, היא אמרה ש [ זה ] הרבה ממנו . כל א...
אל הספר