מחנה פּיונקי 119 ימים ונצטוו לחפור תעלות מגן נגד טנקים . בסוף אוגוסט 1944 שוב הובלו לתחנת רכבת, ומשם הוסעו למחנה זַקסֶנהאוּזֶן . 131 אף שחיי היום-יום בפיונקי אופיינו במאבק מתמיד להישרדות, האווירה 132 השוטרים היהודים לא הכללית במפעלים ובמחנה המגורים לא הייתה אכזרית . היו דומיננטיים במיוחד, לא הייתה מסורת של תשלום שוחד וכופר לגרמנים, לאנשי הוורקשוץ או לפולנים, וגם לברוֹנשטיין לא הייתה כל השפעה על הממונים הגרמנים . מה שבלט בפיונקי במיוחד לא היה אלימות, טרור או פערים חברתיים, אלא רעב ומחסור, שהיו מלווים בפחד מתמיד מפני מוות וקריסת הגוף . בשלל העדויות קשה למצוא ולו עדות אחת שאין בה התייחסות לתחושת הרעב הבלתי פוסקת, שלא חדלה להציק יומם ולילה . על אף היותו מחנה קשה, הרושם מעדויות הניצולים הוא שהפערים החברתיים והכלכליים נעלמו עם הזמן, שלא הייתה עוינות בין האסירים, שבמרוצת הזמן החברה הפכה להומוגנית ושעד לפינוי המחנה היה המצב יציב ולא הידרדר לאנרכיה . את האקלים שבסופו של יום שמר על האסירים היהודים במחנה יש לזקוף לזכות המנהל הגרמני של המחנה והמפעל, ד"ר ברנדט, שהתגלה כאדם נוח, שקול, אמפתי ואנושי, ...
אל הספר