מחנה פּיונקי 117 מגורינו, היריות התדירות והיחס הברוטלי [ . . . ] העידו כי אין אנו נחשבים יותר ככוחות עבודה דרושים לייצור . להפך . כל אחד חש והבין שהגיע הקץ . " 115 לאור השמועות והפסקת העבודה נתקפו האסירים בפאניקה . חלקם התנפלו על מחסן הלחם ועל מחסן האורז, וחלקם עסקו בחיפוש אחר מים : "חפרנו בורות וניסינו להגיע למי תהום . לבסוף גילינו מים דלוחים . השתמשנו בהם לשתייה ולבישול . " 116 שמועה רדפה שמועה, ואחת מהן דיברה על כך שהגרמנים ישאירו במחנה 300 יהודים ואת כל השאר ישלחו לאושוויץ . מאחר שרוב האסירים סברו כי מוטב לצאת מהמחנה ויהי מה, מספר הנרשמים להישאר במחנה היה קטן, ובה בעת חיפשו רבים דרכי בריחה . האסירים היהודים התרוצצו במחנה כעכברים במלכודת . האמיצים שבהם הכינו מקלטים ומקומות מחבוא בתוך הדוודים והתנורים, אחרים המשיכו לאגור אורז, והיו שפרצו למרתף, שהכיל כמויות גדולות של גבינה צהובה . במשך כחודש ימים נחפרו בלילות מנהרות לבריחה, הוקמו מרתפים ובונקרים, והחול שהוצא בחפירות הועבר למקומות מרוחקים : "הקרב להצלת החיים התנהל בקצב קדחתני . כל רגע יכלו קרונות 117 המוות להגיע . " בתשעה באב, 30 ביול...
אל הספר