146 הילה שרעף גלסר השינויים המהירים ובזכותם . אני זוכרת את הרגע שהתבהר לי כמה בריא לי לתעד, לכתוב, להוציא לאור את מה שאני עוברת . כך כתבתי : במרפאה היו פזורים גיליונות של "לאשה" — נשים שמנות קוראות על נשים רזות . על הקירות תלויות תמונות של אימהות עייפות אחרי לידה בחלוק כחול אוחזות בתינוק קטנטן, ולמטה בכתב יד : "הקדשת תודה לפרופסור" . זה הרשים והרגיע אותי . כי אני מפחדת מרופאים . אני תמיד מרגישה קטנה וחולה לידם . בחדר ההמתנה של הקליניקה ישבו מסביבי עוד נשים, ממתינות ומעלעלות בעיתוני הנשים, ובראש הדהד לי המשפט : היריון זו לא מחלה . המזכירה שישבה מאחורי הדלפק נראתה בת שישים בערך . צבע השיער שלה נותר לבן, והדבר הקנה לה מראה אמין . לרגע היה סדר בעולם . מזכירה, אישה מחזיקה "לאשה", ובחדר — רופא . בכל שבוע שלחתי לאמיר את מה שכתבתי והוא פרסם זאת באיגרת של תיאטרון "החדר" . זו הייתה תקופה אחרת . תיעוד נחשב לרדיקלי, עוד לא היו טלפונים ניידים, שמעבירים מידע באופן מהיר כל כך . נשים היו מתקשרות אליי להגיב על הטקסטים, למשל על הקטע הזה : הרופא ערך לי בדיקת אולטרסאונד, מרח ג'לי על הבטן שלי, ובמסך הטלווי...
אל הספר