טליה אפלבאום פלד 28 אסופה . צריך לדאוג שהעוזרת תבוא כרגיל, וכמובן להפעיל את הביטוח של אובדן כושר העבודה . ובכל זאת, גופה הדרוך כהרגלו מול משימות החיים מתחיל להרפות . עכשיו היא לא צריכה לעבוד, לא צריכה לפרנס, לא צריכה לטפל במטופלים ולדאוג להם כל הזמן, ללמד סטודנטיות ולספק את הדרישות שלהן . עכשיו תוכל פשוט להתמסר לריפוי ולכאב ולדאגה לעצמה . אין צורך להבריק, אין צורך להתאמץ . רק מטפלים בה . רק יטפלו בה . כולם ירצו לטפל בה והיא סוף סוף תוכל לדאוג לעצמה, אולי בלי להרגיש אשמה . ככה זה . אין ברירה . היא לא חייבת לעשות כלום . היא יכולה רק להיות . במיטה . כואבת ודואבת — אבל במיטה . בשקט . כשמטפלים בה . היא כבר יודעת מה מחכה לה . חלק היא מכירה מהפעם הקודמת . היא יודעת שהיא שעת אפס 29 לפני פרוצדורת החדרת ה"היקמן" — הצנתר שמשתילים בגוף כדי להחדיר את הרעל המבריא של הכימו ; היא יודעת שזה יכאב ושיש חשש לזיהום ; היא יודעת על בחילות שאינן מרפות ועל התחושה בגוף שנגרמת מהקאות בלתי פוסקות ; היא יודעת על פצעים בפה ובכל הגוף, ועל חולשה וחלחלה וחידלון ; היא יודעת על "טיפולי הצלה" קשים והשתלת מח עצם ועל תופעו...
אל הספר