יונתן דוידוב | פנינית רוסו - נצר 48 הנרטיב שלה, ניתן להבחין שבחוויה הנורמטיבית שלה היא חווה את זרימת הזמן כמשהו שמכוון תמיד כלפי העתיד, כלפי הרגע הבא בחייה - מעבודה לטיול, ללימודים באוניברסיטה, למשהו אחר שהיא מכנה "חיים" ו"הכל" . לפתע חוויה זו נקטעת על ידי רגע אחד ש"אין לו משמעות", במובן שהוא איננו עוד רגע על רצף הרגעים, הוא אינו מחובר לרגע אחר או מקדים אותו, אלא הוא "רגע בפני עצמו", שיש בו "בוהק של אור", והרבה "שקט" . זהו רגע מכונן שהצעירה ממשיכה לחפש שוב ושוב בחייה . במונחים שלנו, המרואיינת מצביעה על כך שזרימת הזמן השתנתה, ובמקום להיות מכוונת לעתיד כלשהו ( אוניברסיטה, עיסוק, חיים וכו' ) , היא הופכת למכוונת להווה בלבד, מה שמושך את תשומת לבה . ממצב שבו הזמן פשוט "זורם קדימה", כאן הוא מאט מאוד, ולפתע היא מפנה תשומת לב מלאה לקולות שאופפים אותה, לריחות ולצבעים . כל מה שקיים לרגע קסום אחד הוא אותו בית קפה ברודוס . כלומר כל מה שקיים ברגע "היות‑‑כאן" הוא ההווה, ה"עכשיו", ללא אוריינטציית עתיד או עבר, ללא קודם או אחר כך . שבירה זו בזרימה הנורמטיבית של הזמן כפי שאדם רגיל אליה היא זו שפותחת לרגע...
אל הספר