148 איתמר לוי זיכרון שלא נחשב, ועל כן אף פעם לא היה מודע, לא עבר הדחקה, וההיזכרות בו היא למעשה חוויה של חשיבה ראשונית וטרייה . אמחיש את שני סוגי זיכרונות הילדות על ידי דוגמה קלינית . המטופל, גבר בשנות הארבעים שלו, היה עד בילדותו לתאונת דרכים שבה נדרס למוות אחיו הקטן . המטופל היה אז בן שמונה, אחיו בן שש, וכאשר חצו שניהם יחד את הכביש בריצה נפגע האח הקטן על ידי מכונית עוברת . המטופל, לדבריו, זכר את האירוע בחדות חזותית, כאילו בסרט, והוא תיאר בדייקנות את מקומו ביחס לאחיו שרץ כמה צעדים לפניו ואת מקומם של הילדים האחרים שהיו בסביבה, את סוג המכונית הפוגעת, את הנהג והאישה שלידו, את דמות אחיו שמתכופף כדי להתחמק מהפגיעה אך פגוש המכונית פוגע במפרקתו והוא נופל לצד גלגל המכונית שנעצרה . לא היה דם או סימן של פצע, אך בדרך איומה ומקפיאה ידע האח הגדול שאחיו הקטן נהרג, והוא המשיך להתבונן בפינויו ובאירועים שקרו אחר כך, שגם אותם תיאר בדייקנות, אם כי במידה של ריחוק רגשי . מובן שלאסון היו השלכות רבות, ובמהלך השנים הוא נדון באנליזה מזוויות שונות . בתקופה מסוימת עלה בטיפול הנושא של פוביה מדם, תופעה שאינה נדירה ...
אל הספר