360 ירון סנדרוביץ 277 במוקד פירושו מצויה הטענה שעל פיה תורת קאנט אינה וזמן . מחויבת להבחנה דיכוטומית בין שני מקורות של ההכרה הטהורה - ההבחנה בין צורות ההסתכלות וצורות המחשבה . לדעתו הבחנה זו קשורה לסדר הצגת הדברים, לא לטבעם של המושגים ושל הדימויים ההסתכלותיים . לפי היידגר, מקורם של המושגים הטהורים וצורות ההסתכלות הוא בסכמות הטהורות של הדמיון היוצר . כפי שביקשתי להראות בחלק השני של ספר זה, קאנט אכן סבר שמקור דימוי הזמן הוא בדמיון היוצר . הסכמה הטהורה, בבחינת קביעה של הדמיון היוצר, מבטאת הן את ההיבט המושגי של היחס לאובייקט והן את ההיבט הסביל של ההסתכלות . דימוי הזמן הוא התמונה הטהורה של כל התופעות החושיות . מקורו בדמיון היוצר . מבחינה זו, ההבחנה הדיכוטומית בין שני מקורות הכרה אפריוריים אכן אינה מתיישבת עם דבריו של קאנט . עם זאת יש הבדל חשוב בין עמדתו של היידגר לזו של קאנט, והיידגר מכיר בהבדל זה . קאנט סבר שהיכולת לחרוץ שיפוטים באמצעות מושגים היא תנאי עצמאי של הכרה של אובייקט . לדעתו, תודעת האחדות שמאפשרת את היחס לאובייקט ( המודעות לאחדות של היבטיו ותכונותיו השונות של האובייקט ) תלויה בהכ...
אל הספר