209 פנומנולוגיה של הזמן את כל דימויי, היא דימוי לא חושי . דימוי לא חושי זה הוא המאפשר את המודעות לריבוי ככלול בתודעה אחת . אך זהו רק הצעד הראשון של קאנט בהצגת הזיקה שבין אחדות התודעה והתודעה העצמית . חלקו השני של הטיעון הוא זה : אותה זהות מקיפה של האפרצפציה של ריבוי נתון בהסתכלות מכילה סינתזה של דימויים, והיא אפשרית רק באמצעות התודעה של סינתזה זו . שכן, התודעה האמפירית המלווה דימויים שונים היא כשלעצמה מפוזרת ואין בה יחס לזהות הסובייקט . יחס זה לא נוצר מתוך כך שאני מלווה כל דימוי בתודעה, אלא מכך שאני מצרף את הדימויים זה לזה, ואני מודע לסינתזה שלהם . ואם כן, רק מתוך שאני יכול לקשור ריבוי של דימויים נתונים בתודעה אחת, מתאפשר לי לדמות את זהות התודעה עצמה בדימויים אלה . במילים אחרות, האחדות האנליטית של האפרצפציה אפשרית רק אם מניחים מראש איזו אחדות סינתטית . ( Bט"תב 133 ) האחדות האנליטית של האפרצפציה היא אותה האחדות שמבוססת על הדימוי "אני חושב", שצריך להיות מסוגל ללוות כל דימוי אחר שיכול להשתייך לאותה התודעה . היא מה שעומד ביסוד יכולתו של האני החושב, המודע, להכיר כל אחד מדימויים אלה כדימוי ש...
אל הספר