ג אמת וחירות באמנות

103 ניטשה והאסתטי לכלי פוליטי, לאמצעי מהפכני . שני המקרים - ההשתהות בהוויה היומיומית בקובה כמו גם ההצטרפות של ברכט למפלגה הקומוניסטית בעת מעשי דיכוי ברוטליים - הם ביטוי לאינרציה מתועבת הטמונה בנשגב המהפכני . האתוס העליון בקובה הוא של מהפכה ( כלומר תנועה, מאורע ) , ואילו הקיום היומיומי הוא של קיפאון והמתנה ( אינרציה ) . האינרציה אצל ברכט היא אינרציה של העיקרון הדיאלקטי, פרי הפילוסופיה המערבית, הרואה באלימות סוג של צדק שיבוא בהכרח בעקבותיה . בגידת הממשות בכל מי שמבקש ישועה כאן ועכשיו אינה חדשה והיא מוכרת לנו מגיבורי המחזות הטרגיים, מאנטיגונה בטרגדיה היוונית ועד המלט אצל שייקספיר . הטרגדיה פולשת אל המציאות כאשר המשחק ניטל ממנה, והמציאות לוקחת את עצמה ברצינות כמי שיכולה לבשר מתוכה בשורת גאולה . התשוקה, יאמר ניטשה, אינה צריכה להיות מכוונת אל הממשי, אלא אל עצמנו : “גם על חיינו מוטל להיות צודקים בעינינו ! אף עלינו לגדול ולשגשג חופשיים ונטולי – פחד מתוך עצמנו, במלוא התום של עצמיותנו ! " ( המדע העליז ,2 99 ) . ניטשה מוסיף ציטוט מדברי ריכרד ואגנר : “כל אשר רוצה להיות חופשי, לא יוכל להיות כן, אלא...  אל הספר