51 ניטשה והאסתטי נמעניה . תהליך זה הוא ביטוי למגמות של דמוקרטיזציה והכלתם של יותר ויותר קהלים בתוך מעשה האמנות כיוצריה וכצרכניה . מדובר, אם כן, בשתי מגמות סותרות : תנועה צנטריפוגלית, של האמנות המתרחקת מעצמה לעבר נמעניה ושל האמן לעבר ההמון, ותנועה צנטריפטלית, של האמן המתכנס בתוך עצמו ושל היצירה לתוך מקורותיה . ניטשה מסביר : [ . . . ] לתיאטרון אין אתה מביא עמך את מיטב חושיך באמנות, ואף האמן עצמו, העובד למען התיאטרון, אינו מביאו עמו : כאן כל אחד הוא המון, קהל, עדר, אשה, צבוע, בהמת הצבעה, דימוקראט, שכן, עמית, כאן נכנע אף המצפון האישי ביותר לקסם השוויוני של “המספר הגדול", כאן פועל הכסל כתאווה וכהידבקות, כאן שולט “השכן", כאן אתה עצמך הופך להיות שכן [ . . . ] ( שם, שם ) הדרמה של התיאטרון מייצרת אפוא החצנה המבקשת להתקבל על נמענים ההולכים ומתגוונים ברצונם ובטעמם . היצירה נעה בין עולם תוכן מוכוון קהלים ליצירה מוכוונת מצפון, וכך לאורך זמן עשויה היצירה להתגלות על מגוון תצורותיה ורבדיה . “השכן" המוזכר בפסקה זו הוא “האחר" המופשט שהכוחות הצנטריפוגליים מכוננים בבחינת סמכות – על ככל שמתעצם היסוד הדרמטי...
אל הספר