212 שמאי זינגר אהיה נתון רק בזרם התנסויותיי . האחר מתכונן באופן חד-סטרי על ידי, וטיעוניו לכינוני על ידי האחר אינם משתווים לתיאורים 923 האגולוגיים, ומבחינה עקרונית אינם יכולים להיות כאלה . דויד קאר ( Carr , 1974 ) נוקט עמדת ביניים . טיעונו הראשי הוא, שמבקרי ה"סוליפסיזם הטרנסצנדנטלי" מִתווכחים למעשה 924 הוסרל טעה במיקום דיוןעם "סוליפסיזם אידיאליסטי" . 925 טרנסצנדנטלי בהקשר קרטזיאני . ב הגיונות ה' הוסרל יוצר "רושם" שהדיון הוא על חשיפת תשתית ודאית וקיומית ( seinsboden ) אבסולוטית, קיום ה"אני חושב", ולהסיק ממנה קיום ודאי של אחר, ולבנות עליהם פנומנולוגיה בין-סובייקטיבית כמדע ראשוני, ודאי באורח חמור, של עולם מושאי . הרושם אינו מתבטל למרות 926 ולמרותביקורת הוסרל את האפוכה הלא-רדיקלי של דקארט 927 לדעת קאר, אם מבינים את הכינוןהבהרותיו הטרנסצנדנטליות . הטרנסצנדנטלי וההתכוונותי של מושאי העולם, אזי "הערעור הסוליפסיסטי" לכינון האני האחר יקבל מובן שונה לחלוטין : מהם תנאי האפשרות של חוויותיי האימננטיות להניע אותי לכונן 'אני, כמוני, אבל אחר' ? הרי הפנומנולוגיה אינה שואפת להבין קיום, גם לא של האחר, אלא ...
אל הספר