ה שוב ושוב, חזרה לציון

182 ישי מבורך ורבי צדוק סבו סביבו, כמו גם את מעמדו של המפלל כלפי ועבור אחרית הימים שבהם תיכון שוב עבודה זו בהיכל המקדש . כך בהערה שלו על אחד משירי רבי יהודה הלוי : געגועיו של העם היהודי לציון מעולם לא היו געגועים של מיוסרים אל המנוחה . אלא תמיד היו גם כמיהה מתוך חיי השפלה אל חיים נעלים יותר . אף בשבת ויום טוב — אשר בהם הבקשות על הצרכים שבעולמנו זה חייבות להשתתק, ומשמיטים את התפילה היומיומית שאלוהים "יתקע בשופר גדול לחרותנו" — הבקשה להשבת עבודת הקרבנות על כנה אינה נאלמת . [ . . . ] בימינו הפכה עבודת הקרבנות והתפילות להחזרתה למבוכה . מבוכה מוצהרת אצל הליברלים, ומבוכה שאין מודים בה אצל האורתודוקסים [ . . . ] [ ו ] בכל זאת קיים הבדל רגשי גם לגבי מי שדבר זה ברור לו לחלוטין [ = התפילה להשבת הקרבנות ] . גם לגביו הבקשה להשבת עבודת הקרבנות היא בקשה קשה . אבל ראוי שתהיה כזאת . זה ההבדל בין תפילת החובה לבין תפילה שנולדה בו ברגע [ = בקשת צרכים ] . האחרונה פורצת מתוך מצוקה קיימת . הראשונה נועדה ללמד את המתפלל לחוש במצוקה שלולא כן לא היה מרגיש בה . זה תופס דווקא לגבי תפילות על ימי המשיח, במידה שאינן...  אל הספר
רסלינג